את הספר "סגור" שהוא סיפור חיי האותנטי כתבתי בשם הספרותי שלי...
"תמיר חן"
משפחה שלמה עוברת לחיות בקהילה שמנהיגה הוא רב, המשתמש בכוחות מיסטיים כדי להשפיע על בני אדם. להחלטה זו הוביל תהליך התקשרות, הכרוך בחום ובאהבה רבה, שהורעפו על בני המשפחה, והם משתלבים בקרב קהילה חסידית חרדית נחמדה ומאירת פנים, אבל רק לכאורה. הרב הכריזמטי, שככל הנראה סובל מהפרעה נפשית, מוליך אחריו את הקהילה כולה לפנטזיה רוחנית, שאותה הוא חווה כמציאות אמיתית. הטבעת סביב הקהילה מתהדקת אט-אט, השמחה והחום מפנים את מקומם לתחושת פחד ודיכאון, והשליטה החזקה של הרב בחברי הקהילה גוברת וגוברת עד כי הם מתנתקים ממשפחותיהם, מחבריהם ומכל קשר אמיתי עם העולם החיצון. תמיר, אב המשפחה, נחשף לאידאולוגיות הקיצוניות של הרב ולתפיסתו על העולם, מתוודע למחשבותיו, לרגשותיו, ולאופן שבו הוא מתייחס לחסידים ולמשפחתו הקרובה, וחווה תחושות סותרות המשמשות בערבוביה. הספק מתחיל לכרסם בליבו כשהוא מבין שמציאותו של הרב עומדת כעת בראש פירמידת חייו, לפני אשתו, לפני ילדיו ולפני כל דבר אחר. הוא מבין שאותה קהילה מחבקת ועוטפת אינה אלא כת חשוכה המנוצלת על ידי הרב למימוש הפנטזיה הרוחנית ההזויה שלו. בעקבות ההתפכחות המחרידה עובר תמיר משבר נפשי עמוק ומתחיל בתהליך היציאה מן הכת ובמסע נפשי קשה מנשוא כדי להשתחרר מכבלי הקהילה ההרסניים. בשפה עשירה, כנה, נוגעת ומטלטלת מתאר המחבר ממקור ראשון את התהליך שבו התמסר באופן טוטאלי לתורתו של אדם יחיד ונכנע לאיומיו, להשפלותיו ולדרכו הכוחנית. הקשר הזוגי בין תמיר ובין אשתו הולך ומתחזק עם ההתפכחות, ומאפשר את היציאה הכמעט בלתי אפשרית מהכת. אף שנותק מהסביבה, הוחלש, ביטל את עצמיותו ואת עצמאותו ושועבד כמעט טוטאלית למנהיג הכת, הוא מצליח לחלץ את עצמו ואת משפחתו ממצבם המסוכן ועובר תהליך שיקום אינטנסיבי שנמשך עד עצם היום הזה. תמיר חן, מחבר הספר, נשוי ואב לשבעה, בעל תואר שני בייעוץ חינוכי. מרצה וסופר, בעל ניסיון בטיפול וייעוץ למתבגרים, עוסק בכתיבה ובפעילות בתחום כתות פוגעניות. תמיר חן כותב הספר, שוקד בימים אלו על ספר נוסף, המתאר את המשך השתלשלות העלילה המרתק.
רציתי לומר לך שמאד חשוב התיעוד
של מה שקרה לכם.
זה מאד עוזר לאנשים להבין מה קורה
בתוך כתות.
אנחנו גם היינו בכת, עם הילדים.
לא 10 שנים אלא 3 שנים,
אבל אני רוצה לשתף אותך שמה שסיפרת,
מאד מאד דומה לסיפור שלנו.
קראתי אותו בשקיקה, 2 לילות עם פחות שינה ועוד קצת פה ושם (על חשבון עבודה, אימון וכאלו זה ספר שנכתב מהלב, ספר אמיתי, מרגש ומכבד, לא יורד לפרטים מיותרים ולא מכפיש את מי שפגע כ"כ בך ובמשפחה שלך.
מאד הערכתי את הטון השקט והלא מתלהם.
"שמע, לא זוכר מתי סיימתי ספר בכזו מהירות, אי אפשר היה להפסיק...
ברוך השם שיצאתם משם וחייב להגיד לך שזכית בענק - אישתך היא אשת חיל מדהימה!"
טעימה מהספר החדש שהתחלתי לכתוב המבוסס על מפגשים אמיתיים שערכתי עם יוצאי כתות. במפגשים הללו נעזרתי בכלים האפקטיביים במיוחד של ה CBT על מנת להקל מעט מהכאב הצער והפחדים המלווים אנשים ששהו בכת והצליחו בדרך פלאית לצאת חזרה לעולם האמיתי. כעת... הם יצטרכו לעבור תהליך קשה ארוך ומייגע... מסע חזרה למציאות... מסע שעברתי אותו בעצמי!
פרק א' - תקופה לא פשוטה! השעה הייתה עשר בבוקר. הטלפון צלצל, הבטתי בצג. מספר לא מזוהה. החלטתי לענות. "הלו?" "כן" "זה תמיר חן?" "כן." שקט נשמע מצידו השני של הקו. יכולתי לשמוע נשימות כבדות מצידו השני של הקו. "אני מבין שקשה לך לדבר..." ניסיתי להגיב באמפטיה. אנחה נשמעה מהצד השני, השקט הקודם הפך לצליל חרישי של בכי. "אני מניח שעוברת עליך תקופה לא פשוטה", המשכתי להתעניין בסקרנות. במחשבתי רצו כמה אפשרויות ופרשנויות לסיטואציה אך הבולטת שבהן הייתה שבוודאי מדובר בנושא של כתות פוגעניות. מאחר ואני בעצמי יוצא כת וכתבתי ספר בשם "סגור" על חיי בכת. אחרי שהספר יצא לאור והתפרסם הייתי רגיל לקבל מדי פעם טלפונים בנושא. לפעמים היו אלה הורים המודאגים שבנם או בתם נסחפה לקבוצה בעלת איפיונים קשים, פעמים שהתקשרו לשאול על חבר, ופעמים שחברי קבוצה כזו או אחרת החלו לחוש מצוקה והתקשרו לקבל קצת בהירות על תחושותיהם. "אתה לא יודע כמה חיפשתי אותך", נשמע הקול מן העבר השני. "בסוף השגתי אותך דרך הספר שכתבת, וואיי, תודה שענית לי. אתה לא יודע מה עובר עלי...אני חייב לפגוש אותך דחוף!" "אני מניח שמדובר בקהילה שאתה משתייך אליה...אממ...רוצה לומר לי במה מדובר?", שאלתי "לא!, אני לא יכול לומר את שמו!. לא....לא יכול לומר....פשוט לא יכול לומר". הרפיתי. מניסיוני אני יודע שיוצאי כת, בטח בשלבים הראשונים מאוד מאוד חשדניים בכל דבר שזז...לא כל כך מהר הם יתנו אמון באדם זר. ובכלל לומר את השם של ראש הכת...זה כמו להזכיר את "השם המפורש". "בסדר גמור, אשמח שניפגש. מה שימך בבקשה?" "יצחק, שמי יצחק!" "ניפגש היום בשעה שבע בקליניקה. אתה יודע את הכתובת?" "כן, ראיתי. אני אגיע, תודה!" השעה הייתה רבע לשבע. דפיקות קלות נשמעו בדלת. קמתי לפתוח. יצחק עמד בפתח החדר. "הקדמתי קצת נכון?", פתח יצחק במבוכה קלה. "נכון", הגבתי בחיוך. "אבל זה בסדר גמור, אני פנוי עכשיו ברוך הבא!, כנס בבקשה!". יצחק היה גבר גבה קומה, רחב ובעל נוכחות מורגשת. מלבושו שכלל מכנסיים שחורות וחולצה לבנה ניכר היה שהוא מגיע מקהילה חרדית. יצחק לחץ לי את היד בחזקה והביט ישר בעיניי כמו מבקש לעצמו אישור שהוא נמצא במקום בטוח מספיק. יצחק התיישב על הכורסא תוך פליטת אנחה כבידה. "רק אל תשאל אותי איך קוראים לו, בסדר?", הפטיר יצחק לעברי. "בסדר גמור יצחק!, הסר דאגה מלבך. במקום הזה, ובמרחב שיבנה ביניינו אתה יכול להיות בטוח שלא אאלץ אותך לומר או לעשות שום דבר נגד רצונך. סיכמנו?", השבתי בחיוך. "כן, כן...בסדר....פשוט...זה כל כך קשה אתה מבין...אני שמח שאנחנו נמצאים רחוק מהשכונה שלנו, ככה אין סיכוי שמישהו ידע", המשיך יצחק. "ידע מה?", שאלתי. "ידע שפניתי אליך...אתה מבין זה מסוכן!" "אני ממש יכול להרגיש את הפחד שלך!" עניתי. הפחד העצום שמלווה כל יוצא כת בוודאי בצעדים הראשונים שלו אבל גם הרבה אחרי, היה מאוד מוכר לי. בתוך הכת אתה לומד לחשוד בכל דבר, בכל אדם זר שאינו מהקבוצה. ראש הכת בדרך כלל מעצים את תחושת החרדה בתחזיות קטסטרופליות על "סוף העולם" שמתקרב, על המלחמה של אנשי ה"חושך" מול אנשי ה"אור". רבים ממנהיגי הכתות חולים במחלת הרדיפה ובטוחים שאנשי הרוע שבעולם מחפשים אותם ונלחמים בהם בסתר ובגלוי. החברים בקבוצות הללו לאט לאט מאמצים את תפיסת העולם של ראש הכת ונכנסים לעולם הדימיוני שלו וחווים אותו בהרבה מקרים כמציאות ממשית. "אוקיי, אני מקשיב....ספר לי קצת מה הביא אותך אלי?" "אז...קודם כל קראתי את המכתב שכתבת ליוצאי כת בפייסבוק...אתה זוכר אותו?" "בוודאי שאני זוכר!" את המכתב הזה כתבתי לאחר שיחה שערכתי עם יוצא כת. כל כך הזדהיתי עם הכאב שלו...הרי אני בעצמי עברתי ב"שבילים החשוכים" הללו. בפחד, באימה מה יקרה לי?, אולי טעיתי? הרי כל הקהילה אומרים שראש הכת צדיק הדור? אולי יענישו אותי משמיים? ובכלל...איך אסתדר בעולם האמיתי? האם אצליח לשרוד? אולי עדיף לחזור ולהתנצל? האם יש בי את הכוחות לשקם את עצמי?. את כל הכאב העצום העליתי על הכתב בצורה של מכתב אישי ליוצא כת. וזה תוכן המכתב: היי איש אמיץ! מה שלומך? איך אתה מרגיש? אני חש את כאבך. אני מאמין שאתה די שבור, או יותר נכון שבור לגמרי! בבת אחת התנפצו לך החיים לרסיסים. אתה בוודאי עדיין תוהה האם ההחלטה הייתה נכונה? האם זה שווה את הנזק? האם יש לך סיכוי לשרוד בחוץ? להתחיל את החיים מאפס? או אולי אתה בכלל טועה טעות קשה! אולי אתה פוגע באיש אמת יקר המציאות? אולי אתה אדם חשוך שעומד להיבלע בתוך מקור הרוע העולמי שהצליח להערים עליך ולנתק אותך מהטוב הנצחי שהובטח לך? אולי המנהיג שהתנתקת ממנו יכול לפגוע בך? האם הוא קורא את מחשבותיך? אולי הוא עדיין שולט בך? אולי אתה אשם בכל! כפי שכבר אמרו לך פעם אחרי פעם שכל החסרונות שאתה רואה בקהילה או במנהיג הם חסרונות שלך? ומה יקרה הלאה? איך יגיבו אנשים בחוץ? יש סיכוי שמישהו יבין אותי באמת? שמישהו יכיל אותי ויסתכל עלי בעיניים אוהבות ולא בצורה שיפוטית? אולי אני פשוט אדם שרוט? איך נכנסתי בכלל לסיטואציה כזו? יש לי חסכים מהילדות? אני תלותי ? חסום רגשית ? סתם אדם דפוק? אולי כל זה מגיע לי? אבל בכל זאת... היו רגעים יפים במקום הזה! רגעים של אושר, אהבה, ובעיקר משמעות!! הכל היה מלא משמעות, כל רגע גשמי או רוחני היה מלא בתוכן. הרגשת בפסגת האנושות. החזקת את השמים בידך...כמו טייס קרב פילחת את השמים ו...עכשיו מה? לחיות את המציאות סתם ככה? לקום לעבוד לישון....חיים חסרי משמעות! חיים משעממים וחסרי טעם. חיים אפורים נטולי חיות....אין לך עניין בחיים כאלה... נכון, היו גם רגעים קשים בקהילה הזו, ואפילו רגעים קשים מאוד! דיכאונות, סבל נפשי ופיזי, בדידות וניכור ומעל לכל השפלות...כן ככל הנראה השפלות היו תחביב מקובל מאוד בקהילה שלך...סוג של ספורט יומי....התחושה שלך בוודאי הייתה קשה מאוד ויחד עם זאת הרגשת סוג של טהרה מיוחדת...הרי ההשפלה היא תיקון מעולה לאגו המסריח שלך ...כך נאמר לך שוב ושוב....ובכלל אדם כמוך שמחפש את האמת לא נבהל מקצת ביקורת...או הרבה ביקורת...או השפלות מזעזעות בפהרסיה לעיניי כל הקבוצה... אתה מסתכל אחורה ומגלה אור וחושך משמשים בערבוביה! כל כך קשה....זה הקושי הגדול להפריד בין החיבוק לסטירה בין גילויי החיבה להשפלה...כל כך קשה....וזה בוודאי לא נותן לך מנוח... ואולי אתה טועה.... וכדאי לך לחזור מהר לחיק הקהילה שהייתה לך כמו רחם, שהגן עליך מהעולם בחוץ, מהמבול ששוטף את הכל? אתה זוכר? כמה פעמים הסבירו לך שאין עולם אמיתי בחוץ? כולם בחושך! באשליה! בטמטום ! ורק אתה זכית להצטרף לקהילה היחידה שעוד אוחזת באמת...ועכשיו אתה בחוץ...חשוף...ללא הגנה של הקהילה. לרגע אתה מוותר ורוצה לחזור...ורגע אחר אתה שומע קול פנימי שאומר בשום אופן לא!!! יתכן מאוד שאתה שואל את עצמך :"מי אני?" הרי בקהילה שהיית בה אין אני. לאט ובעדינות פירקו לך את הזהות האישית וקיבלת זהות קולקטיבית. אין "אני" יש "אנחנו"...למדת להתעלם מהרגשות שלך, מהרצונות שלך, מהתחביבים שלך...השתדלת לכוון את רצונך לרצון המנהיג, הרי זה הרצון האמיתי והטהור...הרצון האישי שלך נגוע , ולכן לא רלוונטי. כל פעם שהתנגשת בקיר נפשי או רוחני של המנהיג הבנת שאתה זה שצריך להשתנות...אולי איבדת את האמון בעצמך, בהרגשות שלך, בהבנות שלך על העולם והחיים. יתכן ויצא לך לעשות פעולות שאתה מתבייש בהם כמו לשקר במצבים מסויימים כדי להגן על המנהיג או הקהילה...אולי אתה כועס על עצמך איך הגעת לשפל המדרגה! איך לא הבנת? איך נתת לו להשתלט לך על החיים? אווףףף....איך הגעתי למצב הזה? מה היה חסר לי בחיים? אני רוצה לשאול אותך: האם כשהצטרפת לקהילה ניתקת בהדרגה קשר עם הורים? אחים? חברים מהעבר? ...אם התשובה היא כן אז בוודאי תחושת הבדידות שלך איומה ובלתי נסבלת... אז מה אני רוצה ממך באמת? אני רק רוצה שתדע שיש מישהו שממש מבין אותך. אני רוצה שתדע שכל מה שכתבתי לך עבר עלי בעצמי. אני רוצה שתדע שלמרות כל הקושי והבלבול קיבלת את חייך במתנה! אני רוצה שתדע שאתה לא אשם! מישהו ניצל באכזריות יוצאת דופן את טוב ליבך, את העדינות המיוחדת שלך,את הרצון שלך לחיים של משמעות! אני רוצה שתצליח לסלוח לעצמך על הכול! אני רוצה שתבין שעצם היציאה שלך מהכת מעידה על כוחות נפש עצומים שיש בך שבוודאי ישרתו אותך בבניית החיים שלך מחדש. אני רוצה שתדע שמישהו כבר עשה את המסלול הקשה הזה, עבר בתחנות הללו, חש את התחושות הללו והצליח להשתקם ואף לצמוח. אני רוצה שאנשים בחוץ יביטו עליך בהערכה ולא בצורה שיפוטית. אני מציע לך לנוע קדימה ולהשתדל לא לשקוע בעבר. אני רוצה לספר לך שהתקופה שלך בכת אינה חסרת משמעות כפי שנראה ממבט ראשון. ההתמודדויות שעברת שם בנו בך יכולות שאין לאנשים אחרים. אתה תגלה זאת עם הזמן...נסה להסתכל על התקופה ההיא כסדנא ממושכת שבסופו של דבר תצמיח אותך לגבהים אמיתיים שאתה באמת ראוי להם! עד כאן איש אמיץ! מקווה מאוד שעזרתי במשהו... בהערכה רבה! תמיר חן (המכתב נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד ומיועד לנשים וגברים כאחד)